פבר' 06

אחת ההחלטות החמורות אשר קיבלה הכנסת היוצאת, הייתה אישור מינויו של חיים רמון כמשנה לראש הממשלה, סמוך לאחר הרשעתו בהטרדה מינית. לאור הרשעתו של רמון ועקב מעשיו החמורים, שצוינו במפורש בפסק הדין ובדבריהם של השופטים (בכירים), אנו מוצאות לנכון לדרוש כי הנ"ל לא ימונה לשר בממשלה הבאה

נכתב על ידי: קולך

להלן הקישור לכתבה המלאה: רק לא רמון

נלקח מאתר:

תגיות: , ,

ינו' 01

  

נתקבל באדיבות מאתר קולך- פורום נשים דתיות

חשפי את הסוד - על אלימות נגד נשים
נכתב על ידי: בלהה בכרך

הן לא נמצאות רחוק. הן גרות בבניין שלנו, עובדות אתנו במשרד, משמשות בתפקידים בכירים ומוכרות לנו בחנות. אין עליהן סימן. לפעמים הן שקטות ומכונסות בעצמן, לפעמים רחוקות ונתפסות כמתנשאות, אבל בדרך כלל הן פשוט "אנחנו". הן נמצאות בתוכנו ובכל זאת כה רחוקות

2009-01-01

נ' חשבה שזוהי אהבה. שהיא הכל בשבילו. ככה הוא אמר לה אלף פעמים ביום, בכל אחת מאין סוף שיחות הטלפון שבהן רצה לדעת מה היא עושה, עם מי דיברה, היכן הייתה… אחר כך היו אילו החברות ש"מבזבזות את זמנה", שהרי "עכשיו הזמן להשקיע אחד בשני". בסוף הורחקו הוריה ואחיה, כי "כדי לבנות את הזוגיות שלנו צריך לחתוך את חבל הטבור". הכל מאוד הגיוני וחכם. כאשר לא יכלה לצאת לבד מהבית, אפילו לא לסופר השכונתי, כי מישהו אולי ינסה להתחיל אתה והיא הרי כל כך עדינה ותמימה, כשהתחילה להרגיש מחנק, לחשוב שאולי משהו לא נכון כאן, שזה צריך להיות אחרת, היא הייתה לבד. כלואה בתוך עולמה "המוגן".

ד' חשבה שזוהי "עבודת ה'". ככה הוא אמר לה, התלמיד החכם שלה. הסגפנות, הצמצום, הניתוק, הצייתנות ללא ערעור לכל רצון וגחמה שלו, אפילו  העבירות שהוא כפה עליה… כולם היו "לשם שמים", "תיקון" לנשמתה, התעלות במעלות הקדושה…ואין מה להשוות עם  משפחות אחרות, שהרי "אנחנו בונים בית יהודי נעלה ומרומם מזה של אחרים…בית שיקרב בואו של משיח"…

ט' חשבה שזה לא בסדר. הסטירה, שקיבלה עוד כשהיו חברים, הדליקה לה נורה אדומה. גם כשניסה להסביר ש"הוא לא יודע איך זה קרה…שזה ממש לא הוא…שכאילו נכנס בו מישהו אחר… " היא לא קנתה את זה. גם כשהבטיח שזה לא יקרה שוב, ושדווקא בגלל מה שקרה היא יכולה להיות בטוחה שהוא יזהר במיוחד, היא לא ויתרה.  אבל הדמעות "שברו" אותה, היא אף פעם לא ראתה גבר בוכה…. היא תמיד נזכרה בסטירה ההיא בשנים שבאו אחר כך, כשכלים התנפצו, כשחטפה מכות, כששפך את הסיר עם התבשיל על הרצפה והכריח אותה לרדת על ארבע ולנקות…וגם עכשיו היו מגיעות הדמעות ובקשת המחילה.

ל' ידעה שהיא לא בסדר. אם רק הייתה משתדלת יותר - מנקה יותר, מבשלת טוב יותר, מרוויחה משכורת גבוהה יותר, מדברת יותר יפה לחמותה…הוא בטח היה יותר רגוע ולא היה מתפרץ.

אצל צ' זה מבלבל. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא. לפעמים נראה שהוא במצב רוח טוב ואפשר להתנהג "בחופשיות"…ואז זה מגיע כמו משום מקום.  היא מנסה "לנחש", אבל  גם כשהכל רגוע יש תחושת "כוננות" באוויר.

הן לא נמצאות רחוק. הן גרות בבניין שלנו, עובדות אתנו במשרד, משמשות בתפקידים בכירים ומוכרות לנו בחנות. אין עליהן סימן. לפעמים הן שקטות ומכונסות בעצמן, לפעמים רחוקות ונתפסות כמתנשאות, אבל בדרך כלל הן פשוט "אנחנו".

הגברים בחייהן, גם הם כמו כולם. יוצאים לעבודה בחולצה מגוהצת ובנעלים מצוחצחות, מדברים בקול שקט או בקול רועש, אוהבים להתחבר או אוהבים את הפרטיות שלהם. כשהם יושבים לידנו בבית הכנסת, או בהרצאה, או מייעצים לנו איזה רכב לקנות, הם פשוט חלק מהכלל

הן נמצאות בתוכנו ובכל זאת כה רחוקות.

שנים רבות עוברות עד שהן מבינות את מצבן, הכל מתפתח, כאילו מבלי משים… וקשה כל כך לראות את "התמונה מבחוץ" כאשר נמצאים "בתוכה". עכשיו הן חוששות מחשיפת הסוד. לא מוצאות כוח לקום ולהילחם על חייהן. שנים של כניעה והתעללות מובילים אותן לחוסר אימון בעצמן ובכוחותיהן. חיפוש אחר משמעות והגיון במצבן, הכאב הנמצא במבט על עצמן כ"כשלון" מוביל להמשך הכניעה. הפחד מנורמות חברתיות ותגובות הסביבה משאירים אותן במקומן. חוסר אמונה כי יש טיפול, הן לאשה והן לבן זוגה , מתחברים לפחד מ"למרוד" בבן זוג המאיים, ולתחושת חוסר האונים ומחניקים כל ניסיון לקום ולעשות שינוי. וכשהן מעיזות להביט קדימה הן יודעות שלא תוכלנה לעשות זאת לבד ושהדרך עוד ארוכה..

לפני זמן מה  צוין "יום המאבק באלימות כלפי נשים". נאמר בו לנשים החיות באלימות: חשופנה את הסוד, והילחמנה על חייכן. נאמר לעצמנו: אל נסיט עינינו מראות, אל נשאיר אותן לבד.

בלהה בכרך מורה בביה"ס לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית י-ם, מטפלת בתחום אלימות ואובדן.

עובדת במרכז למשפחה ביד שרה המטפל בנושא אלימות במשפחה [חרדית]

bilhabac@mscc.huji.ac.il

להלן הקישור לאתר המקור ולמאמר המלא: חשפי את הסוד

 

תגיות: , , ,